פסק-דין בתיק ע"פ 30273/06

1.       לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ח' לי-רן) בת"פ 3766/04, מיום 2.4.06, לפיו נדרש המשיב לחתום על התחייבות בסך 1,000 ש"ח שלא לעבור במשך שנה עבירה לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, זאת, מבלי להרשיעו בדין, לאחר שנקבע כי הלה ביצע עבירה של הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הנ"ל.

          קביעתו של בית-משפט קמא, לפיה המשיב ביצע את העבירה של הסעה שלא כדין, באה בעקבות הודאתו של הנאשם בעובדות כתב-האישום, לפיהן ביום 13.1.03 הסיע ברכבו תושבת אזור יהודה ושומרון שלא כדין.

המשיב הנו תושב ישראל, ומדובר היה בהסעת אחותו, שהיא תושבת חברון, לביקור אצל רופא פרטי בירושלים. על-פי טענת המשיב, בקשה שהגיש במשרד הפנים לקבלת אזרחות ישראלית, בעקבות נישואיו לאזרחית המדינה,  תלויה ועומדת עד להכרעה סופית בהליכים המשפטיים הנדונים.

2.       בית-משפט קמא ציין בפסק-דינו, כי בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, דהיינו - הסעת אחותו של המשיב מחברון לירושלים לצורך טיפול רפואי, ראוי "לפנים משורת הדין ובלא שהדבר ישמש תקדים" שלא להרשיע את המשיב בדין. על-כן הסתפק בית-המשפט קמא בחיוב המשיב לחתום על התחייבות כספית בסך 1,000 ש"ח,
 זאת ללא הרשעה בדין.

3.       המדינה טוענת, כי טעה בית-משפט קמא בכך שסיים את ההליך המשפטי בהוראה על חתימה על התחייבות כספית, ללא הרשעה, זאת הואיל והדין אינו מכיר בדרך זו של סיום הליך משפטי, והיות שהימנעות מהרשעה אינה משיגה את מטרות הענישה בעבירה דנן, שעיקרן - הרתאה אינדיבידואלית וקולקטיבית. לגופו של עניין סבורה המדינה, כי יש  להרשיע את המשיב בדין, אך יחד עם זאת, נוכח נסיבותיו של המקרה, מסכימה היא כי יושת עליו מאסר על תנאי בלבד.

4.       ב"כ המשיב מסכים, כי נפלה שגגה בפסק-דינו של בית-משפט קמא, בכך שההליך הסתיים ללא הרשעה עם מתן צו להתחייבות בלבד. עם זאת, הוא ביקש שערכאת הערעור תימנע מהרשעת המשיב, קרי - תסתפק בהטלת שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, זאת נוכח נסיבות ביצוע הסעה והחשש שהרשעה בדין תפגע בסיכוייו של המשיב לקבל מעמד של אזרח.

5.       לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בערעור, נדחה הדיון לבקשת בא-כוח המשיב על-מנת לאפשר לו לבוא בדברים עם גורמי התביעה הכללית. ואולם, ביום 7.8.06 הודיע בא-כוח המשיב כי לא חל כל שינוי בעמדות הצדדים. מכאן מתבקשת הכרעתנו בערעור.

6.       אכן, כמוסכם בין הצדדים, ההחלטה שיצאה תחת ידיה של הערכאה קמא - לפיה יושת על המשיב אך ורק צו להתחייבות להימנע מעבירה זאת מבלי להרשיעו בדין - להתבטל. כבר נפסק, כי סיום של הליך פלילי, אגב קביעה כי הנאשם ביצע את העבירה ומבלי להרשיעו בדין, אפשרי אך ורק אם בית-המשפט מטיל על הנאשם צו שירות לתועלת הציבור או צו מבחן. הדין אינו מכיר באפשרות לסיום הליך פלילי במתן צו להתחייבות כספית, אגב קביעה - ללא הרשעה - בדבר ביצועה של העבירה. (ראו ע"פ (י-ם) 8466/04  פדרמן נ' טיבי (לא פורסם).

7.       ערעורה של המדינה, בכל הנוגע בצורך בהרשעת המשיב, בדין יסודו.

          ההלכה הפסוקה מורה, כי "הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים..." (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3), 337, בעמ' 342). עוד נקבע בפסיקה, כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן יסתפק בית-המשפט בהטלת סנקציה ללא הרשעה (ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני , תקדין-עליון 2000 (3), 512).

          על מדיניות הענישה בעבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים, עמד בית-המשפט בהרחבה בפסק-הדין ברע"פ 367/04 אבו סאלם ואח' נ' מדינת ישראל (להלן - הלכת אבו סאלם). מהלכת אבו סאלם ומיישום עקרונות הענישה באותו פסק-דין, נמצאנו למדים, כי העונש הראוי בעבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים הנו ככלל מאסר בפועל, זאת נוכח הסיכון הפוטנציאלי הנשקף מן העבירות לבטחון הציבור ובשל שיקולי הרתעה. החריג לכלל יחול בנסיבות יוצאות דופן שיצדיקו הימנעות מהטלת מאסר. מובן, כי הענישה היא לעולם אינדיבידואלית, ויישום מדיניות הענישה אמור להיבחן בכל מקרה לגופו. בית-המשפט העליון ציין בפסק-הדין אבו סאלם שהסיכון לביטחון הציבור בעבירה דנן נובע מסיוע מדעת, או שלא מדעת, לאלו הזוממים לבצע פיגועי טרור; והעיר, כי גם כאשר קיימת היכרות מוקדמת בין המסיע לנוסע אפשר שהעונש הראוי יהיה מאסר. כך באותו פסק-דין הושתו עונשי מאסר בעבודות שירות על מי שהסיע תושב זר למרחק קצר ושלא על-רקע עסקי, ועל מי שנתפס ברכבו במפגש רומנטי עם תושבת האזור שלה התעתד להינשא.

          נסיבותיו של המקרה הנדון לפנינו הן אכן חריגות לקולא, שכן מדובר היה בהסעת אחותו של המשיב לביקור אצל רופא פרטי בירושלים.  עם זאת, המשיב בחר לעשות לעצמו דין-עצמי, עת הסיע את אחותו מחברון לירושלים, מבלי להקדים ולהגיש בקשה בעניין זה לרשויות, אשר מוסמכות לאשר כניסה לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי. סבורים אנו, כי נוכח מדיניות הענישה שנקבעה בפסיקה, ועל-רקע תכליתה ההרתעתית  - האישית והכללית - אין המקרה הולם הימנעות מהרשעה בדין. ואולם, נוכח נסיבות ההסעה, ניתן להסתפק בעונש מרתיע, צופה פני עתיד, כעתירת המערערת. איננו סבורים, כי העובדה שהמשיב נמצא כיום בעיצומו של הליך התאזרחות, מצדיקה לנקוט בעניינו סנקציה של שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, אשר אינה הולמת את נסיבות המקרה. מכל מקום, הרשויות שאמורות להמליץ ולהחליט בבקשה להתאזרחות, תיבחנה במסגרת הבקשה את העבירה ונסיבות ביצועה, בין אם הנאשם הורשע בדין ובין אם לאו.

8.       על-יסוד האמור לעיל, מתקבל ערעור המדינה. אנו מרשיעים את המשיב בעבירה של הסעה ללא היתר, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, וגוזרים את דינו לשלושה חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך שנתיים מהיום עבירה לפי סעיף 12 לחוק הנ"ל.

ניתן היום, כ"ח באב תשס"ו (22 באוגוסט 2006), בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח עותקים מפסק-הדין לבאי-כוח הצדדים.

ש ו פ ט                                                 שופט                                                    שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: